עבד לדמיון/פוסט בניחוח היסטורי

לא פעם נדמה כי הקרבה האטימולוגית בין המילים עבודה ועבדות זורעת בלבול בקרב הציבור, שכן רבים מאתנו נוהגים לייחס לעבודה היום יומית מאפיינים של עבדות מבלי להבין שהעבודה עצמה היא הבסיס לחירות המיוחלת. מה גם שהחירות אינה מתבטאת בחופש מוחלט ולרוב מצריכה מאמץ והשקעה רבה.

אך למרות שהתנהלות העולם המערבי רחוקה שנות אור מתנאי העבדות העתיקה,ונדמה כי העידן הטכנולוגי דיגיטלי מייצר יותר ויותר הזדמנויות,עדיין ניכר כי רבים מאתנו נאלצים להיכנע לערכי המכונה הקפיטליסטית המשומנת שעיקרה- חוסר בטחון תעסוקתי, זכויות סוציאליות מועטות, עובדי קבלן המשתרעים על רשת רחבה של תחומים החל מנקיון ועד פסיכולוגיה ופער הולך וגובר בין עשירים לעניים.

בעוד רבים מאתנו נתונים  לתאוות הבצע של אלו העומדים בראש הפירמידה, מן הצד השני של המתרס ניצבים להם אותם אמנים יחידי סגולה ,אלו אשר פועלים בשם החופש היצירתי,ונתונים לחסדיה של המוזה הנשגבת.

אך לא פעם מתעוררות להן אי אילו תהיות בנוגע לאותה יצירתיות נחשקת,כאשר לעתים נדמה כי היא מלווה בתאריך תפוגה העלול להיכנס לתוקף בכל רגע נתון.

במקרים רבים נראה כי מחסום יצירתי בקרב אמנים הנו תוצר של חסמים פנימיים שכן לפי מחקרים שונים ההליך הראשוני של  פעולת היצירה נובע ממרכיבים אסוציאטיביים אינטואיטיביים. על פי חוקרים רבים היצירה היא למעשה שילוב של שתי מציאויות-זו המדומה וזו הגשמית,כך שעל מנת לתת דרור ליצירתיות במלואה יש ליצור סימביוזה בין הדמיון לבין הרציונל ושיקול הדעת.

המושג מחסום יצירתי בתחום הכתיבה חדר לתודעה בתחילת המאה ה-19,וזאת לאור השינוי שחל בתפיסת האמנות באותה תקופה. אם לפני כן סופרים ראו בכתיבתם פעולה רציונלית מכוונת מטרה, הרי שלפתע קמו הרומנטיקנים המוקדמים שטענו כי כתיבת 'שירה' היא אינה פעולה מכווננת ולרוב מדובר באקט אינטואיטיבי אשר אינו ניתן לתזמון ולשליטה.

המשורר המבקר והפילוסוף האנגלי סמואל טיילור קולרידג' הנו אחד מחלוצי 'תופעה' זו. לאחר שפרסם בשנות ה-20 לחייו לא מעט שירים אשר זכו לתהודה רבה, בשלב מסויים הוא החל לפקפק בכישוריו האמנותיים ונאבק במשך רוב חייו בהתמכרות לאופיום. אמנם במשך השנים הוא שימש כמבקר ספרות מוצלח ומוערך, אך עדיין-הוא חש תסכול רב מה'שיתוק' אשר אחז בו ומנע ממנו להתמסר לשירה שכה אהב.

לאורך ההיסטוריה פעלו לא מעט אמנים אשר סבלו מחסמים יצירתיים בשלב מסויים בחייהם,אך נראה כי במקרים מסויימים מדובר בירידה לצורך עלייה שכן כמה מהיצירות הגדולות בהיסטוריה  נוצרו מתוך מחסום כתיבה ממושך ומייגע.

המלחין הנודע סרגיי רחמנינוב קיווה לחולל מהפיכה מוסיקלית כאשר הוא חיבר את הסימפוניה הראשונה שלו בגיל 24. אך כבר במהלך החזרות לקראת קונצרט הבכורה הוא נתקל בביקורות עוקצניות מצד המלחין הנודע רימסקי קורסקוב ומצד המנצח גלזונוב אשר כלל לא טרח ליישם את הערותיו של רחמנינוב ועשה ביצירה כרצונו. אם לא די בכך הרי שבבכורה עצמה גלזונוב היה שיכור והתוצאה היתה מביכה ביותר. עוד לפני שהתזמורת סיימה לנגן רחמנינוב נמלט מהאולם ונתקף בדיכאון קשה אשר מנע ממנו להלחין במשך השנתיים הבאות. בסופו של דבר הוא פנה לרופא בשם ד"ר ניקולאי דאל בכדי שזה יהפנט אותו. המפגשים עם ד"ר דאל נשאו פרי ולאחר מספר טיפולים רחמנינוב החל לחבר את הקונצ'רטו השני לפסנתר ותזמורת, אחת מהיצירות האהובות והמוצלחות בכל הזמנים. אמנם מאז הוא לא חווה משבר כה רציני, אך ניכר כי העצבות והיגון המשיכו ללוות את יצירותיו של רחמנינוב לאורך השנים וזאת לצד תחושה של התעלות רוח בקרב המאזינים.

כשם שפרידה זמנית מהמוזה עשויה להביא בסופו של דבר לפריחה מבורכת, כך הצלחה גדולה ופתאומית עלולה לרוקן באחת את מאגר הרעיונות. נדמה כי טום יורק-סולן להקת רדיוהד, חווה מקרה דומה לאחר ההצלחה הגדולה של האלבום או קיי קומפיוטר אשר יצא בשנת 1997. האלבום אשר שילב באופן מרתק בין אלמנטים אלקטרוניים לבלדות רוק מלודיות,זכה לביקורות מצוינות הן בקרב מאזינים והן בקרב המבקרים והזניק באחת את הפופולריות של הלהקה ,דבר אשר גרם  לשחיקה בקרב חברי הלהקה ואף הוביל  למשבר יצירה ממושך אצל הסולן טום יורק.

בסופו של דבר משבר זה גרם ללהקה להתנתק מהקו הרוקיסטי המסורתי אשר ליווה אותה לאורך השנים ולגבש לעצמה סגנון אלטרנטיבי יותר על ידי שימוש הולך וגובר בכלים ובאפקטים אלקטרוניים. אמנם האלבום kid a אשר היווה את תחייתה המחודשת של הלהקה לאחר שלוש שנים ארוכות של שתיקה עורר תגובות שנויות במחלוקת בקרב אוהדיה ,אך אין ספק כי מדובר באלבום ייחודי אשר הוכיח כי מדובר בהרכב אמיץ וחדשני אשר לא קופא על שמריו.

במקרים מסוימים נראה כי החסם היצירתי נובע מדיכאון  פנימי בלתי מוסבר כאשר הרעיונות הפנימיים האסוציאטיביים אינם מצליחים להתגבש לכדי יצירה אחידה. אך לעתים נדמה כי ישנו טריגר חיצוני  אשר מסיח את הדעת,ומשתק בהדרגה את הדחף היצירתי.

המלחין פרנץ שוברט חווה קשיים רבים בהלחנה כאשר אובחן כחולה בעגבת בשנת 1822.יש הטוענים כי זו הסיבה שבגינה לא השלים את הלחנת הסימפוניה השמינית שלו המכונה 'הסימפוניה הבלתי גמורה' , שכן יצירה זו הזכירה לו תקופה חשוכה בחייו אותה העדיף לשכוח. אך למרות מצבו הפיזי,ככל שזכה ביותר הכרה והערכה, כך הפך יותר ויותר פורה והספיק להוציא תחת ידיו  מספר לא מבוטל של יצירות,עד אשר נפטר בשנת 1828.

גם האמן האימפרסיוניסטי קלוד מונה עמל לא מעט עד אשר הפך לאמן נודע ומוערך. אך מות אשתו בשנת 1911 גרם לו לאפסן את המכחולים בארון למשך שנתיים ארוכות,בהן איבד כליל את חדוות היצירה. בנוסף לכך- מספר שנים לפני מותו מונה סבל מאפקיה- היעדר עדשה בעין. בעקבות כך ראייתו הלכה ונחלשה עד אשר עמד על סף עיוורון,דבר אשר דיכא את רוחו וגרם  לו לחדול מלצייר. אך כאשר עבר ניתוח להסרת העדשה בעין שמאל שבה אליו ראייתו וכך גם חדוות הציור, ועד למותו בשנת 1926 הוא השלים את סדרת 'שושני המים' אשר כיסו את גינת המים בפתח ביתו בצפון צרפת,גינה אשר היתה מוקד חייו והיוותה השראה רבה לציוריו.

במקרים אחרים נראה כי החסם אינו נובע מחוסר היכולת לשלב בין המרכיב האסוציאטיבי לזה הרציונלי, אלא מתוך פרפקציוניזם וביקורתיות יתר, כאשר האמן מרגיש צורך ללטש את יצירתו שוב ושוב בטרם הוא משלח אותה לאויר העולם. הסופר ש"י עגנון היה ידוע בנטייתו הרבה לשלמות. לעתים היה כותב את סיפוריו מספר פעמים בטרם שלח אותם  לדפוס. תכונה זו ליוותה את עגנון עד לסוף חייו גם כאשר אושפז בבית החולים וניטלה ממנו יכולת הדיבור והכתיבה.

בהקשר זה מתעוררת השאלה האם אותו 'פרפקציוניזם יצירתי' מאפיין גם את דור היוצרים הנוכחי,כאשר הוסרה המחיצה בין היוצר לצופה ומאות אלפי יצירות והגיגים משוגרים מדי יום לרחבי הרשת,מבלי לעבור הליך סינון כלשהו. האם היוצר של היום מתחבט בינו לבין עצמו בנוגע להיבט האמנותי של יצירתו, או שמא בדמיונו מתנוססים להם אלפי אגודלים זקופים?

אך יכול להיות שדווקא אותה אהדה אילמת המצויה ברשתות החברתיות, היא המפתח לעידוד היצירה, גם אם ערכה האמנותי הולך ופוחת. הרי מי יודע ,יכול להיות שאותם אמנים דגולים היו חוסכים מעצמם את אותו שיתוק יצירתי אילו חיו בעידן הויראלי המקוון. אך מצד שני-מורכבות יצירתית לא בהכרח מתקבלת באהדה רבה ברשת ופעמים רבות ניכר כי הנראות של האמן היא זו שממצבת את הפופולריות שלו,ראו ערך מימון המונים.

אמנם תהייה זו תשוב ותתעורר כל עוד התקשורת המקוונת תמשיך ותתפתח, אך לפחות נותר לנו להתנחם באותם נכסי צאן ברזל, אשר ימשיכו וילוו אותנו עם או בלי פייסבוק ודומותיה, גם אם הם עלו לאותם יוצרים נדירים בהרבה  'דם יזע ודמעות'.