קריוקי אמנותי בחסות הדמוקרטיזציה? טיבה של האמנות בעידן המדיה החברתית

נגישות ,שיתוף, מדהים, לייק, דמוקרטיזציה,ויראלי- אלו הן מילים השגורות בפי רבים בעידן המדיה החברתית ומאפיינות כל אחת בדרכה את מהות השיח הרווח ברשת.אין ספק כי המדיה החברתית תרמה רבות להליך יצור האמנות בימינו על ידי האפשרות לחשוף ולשתף,אך מה בדבר היצירה עצמה?האם ההתנהלות במדיה החברתית שינתה במידה מסויימת את האופן בו אנו תופסים את יצירת האמנות על כל גווניה?

רבות דובר על תרבות הלייק השטחית המכרסמת כל חלקה טובה ומעצימה את הזילות בתחומי האמנות השונים. שהרי הלייק הפך לכאורה למדד העיקרי בדבר איכותו של תוכן זה או אחר בעוד שלרוב הוא אינו אלא תחליף מהיר ופשטני להבעת דעה פרטנית ומנומקת בכל נושא שהוא. בעידן בו האומנות הממוקצעת של ימים עברו התחלפה באמנות רב תחומית כעניין שבשגרה,נראה כי הרוחב מאפיל על העומק והיצירה המקודשת היא כבר אינה אלא בידור להמונים.
בעוד שבעבר הפורומים השונים שימשו ככלי להתדיינות  מלבד חשיפת היצירה עצמה,נראה כי הרשתות החברתיות השונות בולמות באופן כלשהו את המימד הביקורתי הנלווה ליצירה וזאת על ידי האדרת השיח הסופרלטיבי המקוון באמצעות כלי מעורבות כמו- לייק, share ותגובות שמסתכמות לרוב ב-מדהים,כל הכבוד,וואו ,גם אם מדובר בפוסט לקוני המכיל את הכיתוב הפשטני משהו-עייף,מת.

לא פעם נדמה כי תופעת השיתוף המיידי מעיבה באופן כלשהו על הליך היצירה האותנטי,שהרי אם בעבר האמן האלמוני היה נוהג לשגר את הגיגיו למגירה מבלי להקפיד על קודים כאלה ואחרים ולנסות לשוות ליצירתו מימד 'פוליטקלי קורקטי',הרי שכיום נדמה כי מושקע מאמץ רב מדי בנסיון להגיע אל לב הקהל ופחות בהליך היצירה עצמו.
האמנות על כל גווניה ותחומיה מעולם לא היתה חפה מסממנים פופוליסטיים וחברתיים ויצירות רבות לאורך ההיסטוריה ביטאו אג'נדה פוליטית זו או אחרת ונוצרו בהשראת עוולות חברתיות. אך כיום יותר מתמיד נראה כי במקרים מסויימים האלמנט החברתי פובליציסטי המשמש כמפתח ליצירת האמנות הספציפית נותר גולמי וחלול ואינו מגובה באמצעים אמנותיים המעמיקים את מכלול היצירה,מה שלא אחת יוצר תחושה של  עוד סטטוס פוליטי/חברתי מצוי המובא במסווה של של יצירת אמנות 'אוונגרדית'. מן הצד השני ניכר כי המדיה החברתית העצימה במידת מה את הנרטיב הפוסט מודרני וההתמקדות סביב האני הפרטי, כאשר הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בנישה הספרותית. אם סופרי הגל החדש בישראל של שנות ה-60 וה-70 הרבו לעסוק בסוגיות היסטוריות חברתיות תוך חיבור קוהרנטי לפן האישי,הרי שסופרי הגל האחר שבאו לאחר מכן זנחו את המימד הקולקטיבי חברתי לטובת המיקוד באני הפרטי,כאשר חלקם אף דוגלים בשפה רזה וישירה החפה מסמליות ורמזים על מנת לשוות לכתיבתם מימד אותנטי יותר.נדמה כי המדיה החברתית מקצינה קוטביות זו בעיקר בשל היותה נגישה לכל מי שרק חפץ להביע עצמו- בין אם מדובר בלוחם החברתי אשר לא פעם משנן את אותן סיסמאות  שחוקות או באמן המתהווה המפזר לעבר כל פיסה מקוונת את הגיגיו האישיים ודבק בעולמו הפרטי מבלי לתת דעתו על סוגיות בוערות העולות על הפרק.

לא מעט דברי ביקורת הוטחו באמני האינסטנט המציפים את המדיה החברתית,בין אם מדובר בפליטי תכניות ריאליטי או באמני האינסטגרם אשר לא בהכרח מתעניינים בקומפוזיציות צילום שונות אלא תולים את מבטחם בפילטרים השונים המשווים לתמונותיהם מימד אמנותי משהו. אם בעבר האמנים בתחומים השונים נאלצו לדלג מעל כמה וכמה משוכות בטרם נודע שמם ברבים, הרי שכיום מחנה אימונים בן שבועיים בתכנית ריאליטי זו אחרת מהווה מדד לנחישות והתמדה,כך שאין פלא שעל דלתות הנישה התרבותית העניפה מתדפקים אמני בוסר רבים מדי אשר טרם צלחו את הליך ההבשלה הארוך והמחשל הנחוץ לשם גיבוש  מטען אמנותי של ממש.

אך למרות הארומה הצינית הבוקעת  מבין השורות מעלה,רצוי לזכור כי אותו קריוקי אמנותי הינו תוצר בלתי נמנע של הדמוקרטיזציה המקוונת,כאשר האתגר המבורך הניצב בפנינו הוא לדוג מבין אותו שצף קצף של יוצרים את אלה אשר מביאים ניחוח מרענן וייחודי אל אותה קשת אמנותית רחבה,אשר ספק אם בעבר הרחוק מצומצם המדיות, היו פורצים לתודעת הציבור.

נראה כי מעגלי היצירה רבים מאי פעם ולמרות שלעיתים נדמה כי הרשתות והערוצים המרכזיים כופים עלינו לאמץ סגנון כזה או אחר,נראה כי כל יוצר בין אם הוא וירטואוז עטור שבחים או אמן אינסטנט תאב לייקים יכול למצוא מקום מפלט בסלון וירטואלי כלשהו אשר יתן ביטוי הולם לצרכיו האמנותיים.